היאבקות כדרך חיים: סיפורו המדהים של שורד השואה - שהפך לאלוף אולימפי

באחד מימי אפריל 1945 חיילים בריטים, ששעטו קדימה בעורף הגרמני המתפורר לקראת התבוסה הסופית של הרייך, נכנסו לבית החווה בקרבת העיר אוסנבריק. הם לא מצאו שם חיילים גרמנים, אבל ראו בדיר חזירים דמות שנראתה כילד. בדיקה מהירה גילתה שהיה זה חייל סובייטי שבוי שהיה כה תשוש, עד כי אף שהיה בן 24 משקלו בקושי הגיע ל־36 קילוגרם.

המשחררים האכילו אותו ותהו אם ישרוד. הם לא יכלו להעלות על הדעת שהאיש שהצילו, יעקב פונקין שמו, יזכה כעבור שבע שנים בזהב האולימפי בהלסינקי.

השבוי והאלוף העתידי נולד ב־1921 לאב שהיה סוור בנמל אלכסנדרובסק. כבוגר, יעקב נזכר שראה בילדותו כיצד אביו נהג להרים על כתפיו סוס או עוגן ספינה ענק.

סבו של יעקב, משה פונקין, עסק בהעברת החיטה בנהר דנייפר, ובנו נשא את שקי החיטה הכבדים על גבו. נוסף על כך, הוא השתעשע בקרבות איגרוף והיאבקות מול אנשי קרקס, שהיו מבקרים בעיר. אחד מהקרבות האלה הסתיים בטרגדיה - הסוור ספג מכה חזקה באזור הכליות ונפטר עקב כך.

יעקב, שנותר יתום בגיל 7, ירש כנראה מאביו את הכוח הפיזי ואת החסות של אחד מידידי האב, מאמן היאבקות. בצירוף מקרים של המציאות הסובייטית, האימונים נערכו בבניין שהיה לפני המהפכה הבולשביקית בית כנסת והוחרם בידי השלטונות הקומוניסטיים החדשים. פונקין הספיק לזכות באליפות אוקראינה, אך באפריל 1941 גויס לצבא האדום ונשלח לקורס מפקדים בשריון.

בבוקרו של 22 ביוני 1941, יום פלישת הגרמנים לבריה"מ, הצוערים הוקפצו אל הקרב. כפי שקרה לרבים בימי הכאוס של תחילת המלחמה, יחידתו נפלה בשבי. יעקב הצליח להימלט, אבל כעבור כחודש וחצי של נדודים ביערות נתפס שוב, אחרי שאיכר ליטאי הסגיר אותו לגרמנים. השבויים הועמדו בפני קצין נאצי, אשר פקד על יהודים ועל קומיסרים לצעוד קדימה. כ־40 שבויים שעשו זאת נלקחו הצידה ונורו מייד.

סירב פקודה - וניצל

למזלו, יעקב לא ציית לפקודה ונשאר לעמוד בשורת השבויים. חיילים יהודים היו לקורבנות השואה הראשונים בשטחי בריה"מ. על פי ההוראות שניתנו לוורמאכט, את היהודים צריך היה להפריד מיתר השבויים ולרצוח אותם בו במקום.

ככל הידוע, הפקודה הזאת הוצאה אל הפועל כבר החל מהימים הראשונים לפלישה. אבל גם המזל הראשוני לא הבטיח הישרדות, כי הרי השבויים היהודים היו צפויים לשתי סכנות - הלשנה של חבריהם לשבי על יהדותם ובדיקות גופניות שהעלו כי נימולו.

את קבוצת השבויים של פונקין, שבה 1,700 איש, העלו על רכבת ושלחו לגרמניה, למחנה פולן, שם הם צורפו לשבויים מצרפת ומפולין. זה לא היה מחנה השמדה, אבל האסירים מתו בו כמו זבובים משילוב של הרעבה, עבודת פרך ומחלות.

במהלך תקופה של פחות משנה כמעט חצי מהאסירים מתו מטיפוס. גם יעקב חלה, אך שרד בזכות סיוע של אסירים אחרים - שבויים סובייטים השעינו אותו עליהם במסדרים, כדי שהשומרים לא יבחינו בחולשתו, והצרפתים חלקו עימו תרופה.

הרשויות הנאציות שיגרו למחנות השבויים ועדות מיוחדות במטרה לזהות ביניהם יהודים. גם מי שלא נימול היה בסכנה בגלל תווי פנים יהודיים או ריש גרונית. הסיכוי היחיד של הנימולים היה להציג את עצמם כמוסלמים. על פי ההערכות, זהות מוסלמית בדויה הצילה את חייהם של כ־5,000 שבויים סובייטיים יהודים. 80 אלף אחרים זוהו בסופו של דבר כיהודים ונרצחו.

קיבל את הכינוי "אדם בלי עצבים"

פונקין, לדבריו, הציג את עצמו כמוסלמי מאוסטיה והמשיך לנדוד בין מחנות, עד שלקראת סוף המלחמה נשלח כעבד לחווה פרטית ליד אוסנבריק, שם מצאו אותו הבריטים. המזל שיחק לו שוב כשחזר מן השבי לבריה"מ.

השלטון הסובייטי ראה בשבויים בוגדים, ורבים מהם נרדפו ונכלאו. גם פונקין הוחשד אחרי שלמשטרה החשאית הוגשו בתקופת סטלין לפחות שתי הלשנות בעניינו, אבל לא הוענש. אולי בזכות העובדה שאחרי השבי עלה בידו לא סתם להשתקם, אלא להפוך לספורטאי מעולה.

עד כדי כך מעולה, שהוא זכה בשלוש אליפויות בריה"מ ובשנת 1951 נשלח לייצג את ארצו בפסטיבל הצעירים העולמי, שנערך בברלין. הוא זכה בזהב, ומפקד כוחות הכיבוש הסובייטיים אף הציג אותו כשורד המחנות בפני הנשיא של מזרח גרמניה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

כעבור שנה פונקין נכלל בהרכב האולימפי הראשון של בריה"מ וקטף ללא קושי מקום ראשון במשקל קל במשחקי הלסינקי. במהלך המשחקים הוא כונה על ידי העיתונאים הפינים "אדם בלי עצבים". כשנשאל לפשר העניין, השיב שאינו מפחד מאיש בזירת ההיאבקות, משום שניצל את כל מכסת הפחד במחנות הנאציים.