"חייבים לדבר על השואה במשקפיים של הטבח שעברנו"

לקראת יום השואה חזר העיתונאי עקיבא נוביק ל"לך תזכור", ההסכת שלו ב"כאן הסכתים" שבמסגרתו הוא בוחן זו העונה השלישית את זיכרון השואה ואת הנוכחות שלה בחברה הישראלית.

השנה, לאור טבח 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שהציפו את השיח בסיפורי זוועות שמהמקום הגלותי והרחוק הפכו להיות בכאן ובעכשיו שלנו, גם ההסכת שלו (בעריכת ניר גורלי) קיבל זווית חדשה ונטען במשמעויות נוספות. בשלושה פרקים חדשים, שמצטרפים לתשעה מהעונות הקודמות, הוא מבקש לבחון את הדרכים להנצחת השואה והתעשייה שצמחה סביבה לקראת פעילות ההנצחה שעוברת מגיבורי השואה לגיבורי השעה.

"זו השנה השלישית שאנחנו עובדים על הפודקאסט הזה, ועד 7 באוקטובר היו נושאים אחרים, אבל כמו כולם אחרי הטבח נכנסנו להלם של כמה שבועות. בכנות, אני הייתי בתחושה שאי אפשר לעשות השנה פודקאסט כזה", משתף עקיבא, "אבל הבנו שחייבים לדבר על השואה במשקפיים של הטבח. לא ידענו מה המינון הנכון, למעשה עד עכשיו אנחנו לא באמת יודעים. כל נושא שאנו מדברים עליו עכשיו טבול מאוד במה שעובר עלינו, אבל כשמנסים לכתוב פודקסאט לשנים קדימה, ניר ואני חיפשנו זווית על־זמנית של הסתכלות, כי אנחנו משתדלים לכתוב למי שיאזין לזה עוד כמה שנים לא פחות מלמאזינים כיום.

עקיבא נוביק // צילום: יח"צ כאן 11

"זה היה אתגר גדול. שינינו תוך כדי עריכה כל מיני דברים, החלפנו נוסחים, מתוך מחשבה לדבר כמה שיותר על השואה במקסימום שאנשים יוכלו לעכל".

"אין לי קשר משפחתי ישיר לשואה", הוא מוסיף, "אבל אני דור רביעי לפוגרומים משני הצדדים. הסבתות של הוריי שרדו פוגרומים (השנה גם חיפשתי וגיליתי מה היה שם). החיבור לשואה הגיע מכתבה קטנה שעשיתי לפני 10 שנים על ראול ולנברג, שטלטלה אותי ומאז התחלתי להתעניין ולקרוא".

מה הייתה נקודת המוצא שאיתה יצאתם לדרך לאור השנה המטורפת שכולנו חווים?

"הדבר הראשון שעשינו היה לעבוד על החיבור של המאורעות של ימינו לשואה. הקשבתי שלוש פעמים להרצאה בזום של חוקרת פולין ידועה, חוי דרייפוס, על איך מדברים בכלל על השואה אחרי 7 באוקטובר, וגם היא אמרה בכנות שאין לה מושג. כל מי שראיינו בעונה הזאת בא מאוד מהוסס, חוקרי שואה של המון שנים נשמעו קלולס, אבל חשבנו שכתאגיד השידור הציבורי אין לנו זכות להפסיק להתעסק בשואה.

"דיברנו עם שירה שפירא, אמא של ענר שפירא, גיבור הקרב במיגונית שבמקרה היא גם אחת ממנציחי הטבח המרכזיים של המדינה, בהיותה מנכ"לית משרד המורשת. היא קמה מהשבעה על הבן שלה, ואז אמרו לה במשרד שעושים פרויקט של הנצחת הטבח, אז כשצבעו את המיגוניות בלבן, אחת המיגוניות היתה של הבן שלה, והיא מדברת על זה אצלנו. היא גם המדינה וגם האדם הפרטי, ומספרת איך זה להיות בשני הכובעים. אנחנו גם מדברים על דברים שנראים היום טריוויאליים אבל לא באמת היו, למשל שאף אחד לא רצה שיבנו אצלו את יד ושם".

מה עוד?

"למשל, איך להילחם בהכחשה, שזה מאוד דומה. שירה סיפרה לנו שלא יהיה מוזיאון לטבח 7 באוקטובר אלא מרחב זיכרון שנוסעים בו חצי שעה במכונית. שצריך לשים דגש על דברים פיזיים כי הכחשת השואה התבייתה על אושוויץ, היכן שניסו לשמר דברים פיזיים כמו תאי הגזים. המדינה בהתחלה רצתה AI והדמיות וקרני לייזר, וביד ושם אמרו להם שככל שההנצחה יותר 'טיפשה', ככה יותר קשה להכחיש. כלומר, אם תשאירו בתים שרופים בקיבוצים - יהיה בלתי אפשרי להכחיש".

אבל בשונה מהשואה, איך אפשר להשאיר את הבתים השרופים ומצד שני לחזור לגור שם? זה דיסוננס מטורף.

"נכון, וזו שאלה שאנחנו שואלים. שירה שפירא אמרה שלמין האנושי יש שני דחפים חזקים - לזכור ולהמשיך הלאה, ולכן הם לא רוצים להקים מוזיאון אלא שאנשים יגורו ליד האנדרטה.

"תחשבי על העיירה אוושוויץ שמנסה למתג את עצמה מחדש, אין לה שום סיכוי למיתוג אחר שהוא לא אושוויץ. אז האם בארי, ניר עוז ושאר היישובים לנצח יהיו מילים נרדפות לאסון?".

היה משהו שהפתיע אותך או נגע בך במיוחד בתהליך?

"סיפורים על גבורת ילדים ואימהות. אחת הפעמים היחידות שהתפרקתי מבכי היתה תוך כדי קריאת עדויות על ילדים קטנים".

לגבי השאלה אם להשוות את הטבח של 7 באוקטובר לשואה יצאת עם תשובה נחרצת?

"ההשוואה מובנת, אבל זה לא חכם, אין מה להשיג בזה. אם כל חמאסניק הוא נאצי, וכל מי שתומך בחמאס הוא תומך בנאצים, זה פחות משפיע על איך שאנחנו תופסים את חמאס ויותר מתייחס לאיך שתופסים את הנאצים. ברור שכשמדברים על האסון הכי גדול לעם זה השואה, אבל מבחינה היסטורית הרבה יותר חכם להשוות את זה לפוגרומים".