בתזמון שאפשר להגדיר אותו כטרגי או כמדויק, תלוי מאיזו זווית אתם בוחרים להסתכל, הסדרה החדשה "היינו בני המזל", העוסקת במשפחה שבניה ובנותיה מופרדים בתקופת השואה, עולה לאוויר דווקא בימים שבהם האנטישמיות בעולם הפכה להיות עניין שבין הפופולרי למוכל.
צילומי הסדרה המקורית של רשת Hulu, שצוות השחקנים שלה כולל שילוב בין הישראלים ליאור אשכנזי, עמית רהב, מורן רוזנבלט ומיכאל אלוני לבין כוכבים בינלאומיים דוגמת ג'ואי קינג ("דוכן הנשיקות", "רכבת הקליע") ולוגאן לרמן ("פרסי ג'קסון", "שלושת המוסקטרים"), הסתיימו כבר במאי 2023. אבל מועד עלייתה בעולם, בחודש שעבר, והחל מהשבוע גם בארץ בשירות דיסני+, הסתנכרן באופן כמעט מיסטי עם ההפגנות האנטי־ישראליות באוניברסיטאות ארה"ב, גל תקיפות יהודים ברחבי העולם ושלל התבטאויות של מנהיגים, סלבריטאים או גיבורי מקלדת ברשת, שעולה מהן ניחוח מוכר ועז של שנאת יהודים. הכל תחת המיתוג המחודש "אנטי־ציוניזם".
לא מדובר חלילה באנטישמיות, ידגישו לקוחותיה הקבועים של מכבסת המילים הזו. לא, היופמיזם השימושי והפופולרי במיוחד בימים אלה מדגיש שלא מדובר בהתנגדות ליהודים, אלא לעצם הרעיון של התיישבות יהודית בארץ ישראל. בין כל אלה יש גם מי שכבר לא מתביישים וקובעים, למשל במתחמי התגובות באינסטגרם של אתרי חדשות דוגמת ה"ניו יורק טיימס", שעל היהודים, סליחה - הציונים האלה - "לשוב לאירופה".
מבחינה זו, "היינו בני המזל" מגיעה בזמן הנכון להזכיר לעולם מה קרה בפעם האחרונה שדברים כאלה התרחשו. הדס ירון, מכוכבות הסדרה ומי שמצטלמת בימים אלה גם לסדרת הפריקוול של "שטיסל" האהובה (שזכתה לשם שנשמע כמו פרודיה של "ארץ נהדרת" על סדרת המקור: "קוגל"), לא ממש מצליחה להחליט אם מדובר בברכה או בקללה.
זה ללא ספק טיימינג קוסמי לעלות לשידור עם סדרת שואה שעוסקת ברדיפת יהודים.
"דיברתי עם תומאס (קייל, ע"פ) הבמאי ואמרתי לו: 'תומי, מי הולך לראות את הסדרה הזאת?' לא מספיק שהיא על השואה, ולא כולם רוצים עכשיו לעשות בינג' שואה, היא גם עולה בזמנים האלה'. הוא ענה לי: 'תקשיבי, הייטרים תמיד יהיו, והסדרה הזו היא לא בשבילם. מי שירצה לראות אותה יראה אותה בזמנו. מי ששונא - זה גם ככה לא בשבילו. הסדרה קיימת עבור מי שירצה לבוא ולראות אותה'.
"אבל זו באמת סדרה על אהבה וטירוף. אני חושבת שהיא מיועדת ליהודים בכל העולם, אבל גם לאנשים שפשוט רוצים לראות, להבין. בני אדם".
ובתוך כל זה אתם צריכים לקדם את הסדרה בארה"ב באקלים חברתי די עוין.
"בהפקת הסדרה דיברו עם הקאסט הישראלי על איך אנחנו מרגישים עם היציאה שלה לאוויר עכשיו. ויש גם דבר מדהים בשם 'מדיה טריינינג', אימוני התנהלות מול תקשורת, שבהם אתה יושב עם אדם שעוזר לך להתכונן לראיונות. מה קורה אם מראיין תוקף אותנו, מה עונים".
"שאלתי את הבמאי, 'מי יראה את הסדרה?' הרי לא כולם רוצים לעשות בינג' שואה, וזה גם עולה בזמנים האלה. הוא ענה: 'מי ששונא, גם ככה זה לא בשבילו'. ובאמת, זו סדרה על אהבה וטירוף שמיועדת ליהודים בכל העולם, אבל גם לבני אדם שרוצים להבין"
אלה כישורים שהייתם צריכים ליישם בשטח?
"לי זה לא קרה, אבל אני זוכרת שמיכאל אלוני סיפר שהיתה כתבת שיצאה עליו. רוב העיתונאים שהגיעו לראיין אותנו באו ממקומות מאוד מכובדים ופשוט רצו לדבר איתנו ולא לתקוף, אבל היתה אחת מעיתון אמריקני מאוד צהוב שמיכאל נתקע איתה, והיא ישר אמרה לו משהו שקשור בישראל וב־7 באוקטובר, ולא בקטע אמפתי".
"הבלגי בבר אמר לי 'למה אתם בישראל?' אמרתי לו 'לאן אתה רוצה שאני ועוד שמונה מיליון איש נלך?' הוא גם הכחיש הרבה דברים שקרו. בכיתי מולו, כי חשבתי שככה אולי הוא יבין שהוא מדבר עם בנאדם. אבל חוסר האמפתיה שלו פשוט הדהים אותי"
ובזמן הצילומים? לא קל להיות צוות ישראלי באירופה כרגע.
"בזמן הצילומים של 'היינו בני המזל' היינו ברומניה ובספרד, אבל זה היה לפני שנה. בבלגיה, בצילומים של 'קוגל', כל הצוות היה בלגי, והם ידעו שהם עובדים בהפקה ישראלית. היה עוזר צלם שסיפר לי שחברה טובה שלו מאוד כעסה עליו שהוא הולך לעבוד בהפקה ישראלית. 'היא אמרה שאני לא צריך לעבוד איתכם', הוא אמר לי.
"בסופו של דבר הוא לקח את העבודה, והוא אוהב אותנו, אבל אנחנו לא מדברים על מה שקורה. היו גם מקרים קצת פחות נחמדים. ישבתי בבר עם רועי ניק, שגם משחק בסדרה, ואיזה בחור מקומי בא ואמר לנו 'אה, אתם מישראל?' והתחיל לדבר איתנו. הייתי קצת שיכורה, ואני חושבת שאם הייתי שותה פחות הייתי אומרת לעצמי שזו לא שיחה שאני רוצה להיכנס אליה. אני חושבת שבכיתי בשיחה הזו חמש פעמים.
"זה היה ברמה שהוא אמר לי 'למה אתם שם?' אמרתי לו 'לאן אתה רוצה שנלך? אתה לא יודע מי אני, לא יודע מה הרקע של המשפחה שלי. אתה רוצה להגיד לי ולעוד שמונה מיליון איש לצאת? לאן?' ואז הוא ענה 'יש אדמה ליד בוליביה'. הוא הציג את עצמו כהיסטוריון. תמיד האנשים האלה אומרים לך 'אני היסטוריון' או 'למדתי היסטוריה וסוציולוגיה', שזה משהו שאיזו איטלקייה אמרה לי. הוא אמר 'כן, נסעתי לשם. יש שם שטח ממש יפה'".
נחמד מצידו שעשה עבורנו סיור לוקיישן. הוא גם יעזור במעבר ובבניית התשתיות?
"זה מאוד קשה לנהל שיחות עם האנשים האלה, כי באמת שהעולם שלנו לא יודע להכיל מורכבות. וואו, אני כל כך שונאת את האיש הזה. היה איתי חבר שאמר לי 'למה את נכנסת לזה בכלל?' הוא גם הכחיש הרבה דברים שקרו. בכיתי, כי רציתי שיראה שאני בוכה. אמרתי לעצמי, אולי הוא פשוט יבין שהוא מדבר עם בנאדם. אבל היה שם חוסר אמפתיה מוחלט. זה פשוט הדהים אותי".
"כנראה הטייפקאסט שלי"
זו לא הפעם הראשונה שבה ירון (33) מוצאת את עצמה מתחברת מטעמי תפקיד לזהותה היהודית. כמי שגדלה בצפון הישן של תל אביב וחיתה כחילונית גמורה כל חייה, האירוניה מעצם העובדה שהתפקידים שסללו את דרכה לקריירת משחק משגשגת ומוערכת עברו בדמויות עם זיקה ברורה לדת - לא נסתרת מעיניה.
כבר בהפקת הבגרות שלה בכיתה י"ב בתיכון א' לאמנויות בתל אביב, גילמה במחזה דמות של אישה חרדית. ב"למלא את החלל" (2012), של הבמאית החרדית רמה בורשטיין, הסרט שהביא לפריצתה לתודעה ושזיכה אותה גם בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה ובפרס אופיר, נכנסה ירון לנעליה של שירה מנדלמן, בת למשפחה חרדית חסידית.
בסרט הצרפתי "פליקס ומאירה" מ־2014 שיחקה אישה נשואה וגם, תיראו מופתעים, חרדית שנתקלת בגבר רווק מבוגר ממנה במעדנייה שכונתית כשרה ונחשפת דרכו לעולם תרבותי חדש שאורח החיים החילוני מציע לה. שנה אחר כך שיחקה בעונה השנייה של סדרת הלהיט הישראלית "שטיסל", המגוללת את קורותיה של משפחה חרדית ירושלמית, בתפקיד בת המשפחה, ליבי שטיסל.
"כשקיבלתי את הפרס בפסטיבל ונציה הייתי ילדה ואמרתי 'זה כלום, זה סתם'. היום אני יודעת שהייתי צריכה להשתמש בזה. לא מזמן פגשתי סוכן בארה"ב, והוא אמר לי 'אם זכית במשהו, כולם בחדר צריכים לדעת את זה'. זה בסדר לנצל את זה. לא צריך להתבייש"
כעת, כאמור, היא מצטלמת לסדרת הבת. ואיכשהו נראה שיותר משהיא בוחרת בהן, דמויות החרדית בוחרות בה. "אנשים תמיד אומרים לי שיש לי מין אנרגיה מאוד תמימה", היא מסבירה. "משהו במבט, אולי. לא יודעת למה חושבים שמתאים לי. וגם לא אכפת לי. אני מניחה שלכל שחקן יש איזו אנרגיה שהוא משדר, וכנראה זה הטייפקאסט".
כבר בראיון ב־2015 אמרת שאת "רוצה הפסקה מדמות החרדית". איכשהו קרה בדיוק ההפך.
"אולי יש לי איזו שליחות בעולם (צוחקת). אולי יש משהו שמכוון מלמעלה".
וכשאת לא חרדית את משחקת יהודייה בהפקות בינלאומיות. יוצא שאת תמיד מייצגת.
"אגב, אני קולטת שפעם, כשהיית נוסע לחו"ל והיית שומע עברית, היית אומר 'די, עזבו אותי מישראלים'. ועכשיו, כשאני בחוץ לארץ, יש איזה צמא לשמוע ישראלים. אני מוצאת את עצמי מחכה למפגש כזה. לא מזמן הכירו לי את העורכת של מגזין 'גלמור', וענדתי את הסיכה של הקמפיין להשבת החטופים. היא אמרה לי 'אני רואה שאת הולכת עם הסיכה', וישר התחלתי לחשוב 'אוקיי, לאן זה הולך?'
"מתברר שהיא יהודייה, והיא דיברה איתי על זה. פתאום יש משהו מנחם מאוד בלפגוש יהודים בעולם. זה מאוד מוזר, כי אין לי זיקה לדת. אני באמת חושבת שדת, בהרבה דרכים, יכולה לייצר המון הפרדה בעולם, אנחנו יודעים את זה. אבל ברגע שמישהו is calling you out on it (מבקר או דורש הסבר לדבר שלילי, ע"פ) אתה איכשהו אומר 'כן, זאת אני, יא בני זונות, זה לא בסדר? אתם המטורפים ששמים את זה עלי, ובגלל שאתם כאלה חולי נפש לגבי משהו שקשור אלי, אז בפרינציפ עכשיו אני אבליט אותו'. טוב לי שאולי מזהים אותי עם משהו יהודי, וגם טוב לי לפגוש יהודים בעולם".
פגישה עם סלב הוליוודי
בכל הנוגע לעולם, אפשר להגיד במובן מסוים שירון מנהלת קריירה שהיא ברובה בינלאומית. ב־2018 שיחקה ב"החסד של לוצ'יה" האיטלקי ובהפקה האמריקנית־בריטית־אוסטרלית "מריה מגדלנה".
בתפקיד ישו באותו סרט כיכב חואקין פיניקס, וזו לא הפעם הראשונה שבה שמה נקשר בשמו של הכוכב ההוליוודי המוערך. כשזכתה בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל ונציה, ב־2012, את המקבילה הגברית לפרס קטף פיניקס, ביחד עם פיליפ סימור הופמן המנוח, על משחקם בסרט "המאסטר". "פיליפ סימור הופמן ישב לא רחוק ממני", היא נזכרת. "עד היום אני שמחה שראיתי אותו בלייב, פיזית. זה היה ממש סוריאליסטי".
"פתאום יש משהו מנחם מאוד בלפגוש יהודים בעולם. וזה מאוד מוזר, כי אין לי זיקה לדת. כל דת יכולה לייצר המון הפרדות בעולם, אבל ברגע שמישהו מותח עלי ביקורת, אני אומרת 'כן, זו אני, זה לא בסדר? אתם המטורפים וחולי הנפש לגבי משהו שקשור אלי"
קצת לפני כן שיחקה ב"The Complexity of Happiness" האיטלקי. שבוע אחרי הראיון הנוכחי היא כבר תשוב להמשך צילומים בבלגיה, ומשם לניו יורק. אם החלום האמריקני הישראלי הוא לפצח את השוק בארה"ב ולשוב לגיחות לארץ, נראה שבמקרה של ירון דווקא הקריירה הישראלית היא זו שמלווה את הקריירה שהיא מנהלת בנכר.
"הוא פתאום בא עם בירה"
והיא לא ממהרת לעזוב את הארץ. ממשיכה להתגורר במרכז תל אביב, ביחד עם ליאור אמסטרדמסקי, בן זוגה בתשע השנים האחרונות. אמסטרדמסקי עצמו חי את עולם התרבות והמשחק, כתב ל"ארץ נהדרת", מעלה הופעות סטנד־אפ ויוצר תוכן לרשת (בין השאר, את הסרט הקצר "המחברת הסגורה", שאותו כתב - וניב מג'ר ביים וערך - שהפך ללהיט ויראלי וליצירת קאלט).
את מצלמת בחו"ל במשך חודשים בכל פעם. אפשר להגיד שחלק גדול ממערכת היחסים שלכם מתנהל בשלט רחוק.
"כשאני עובדת בחו"ל ליאור בא לבקר כמה שהוא יכול. בתקופת הקורונה, וקצת אחריה, כשאפשר היה לעבוד מרחוק, הוא נסע אלי. לי זה מאוד כיף, כי אני בצילומים וחוזרת לארוחת ערב, אבל בשבילו זה גם יכול להיות קצת מבאס, פשוט לשבת ולכתוב מרומניה. עכשיו הוא בא אלי לבלגיה לשבועיים. ברומניה צילמתי שבעה חודשים והוא בא לשבועיים. ואז חודש לא התראינו, עד שהוא חזר לעוד שבועיים. בהמשך הוא בא גם לשלושה שבועות".
נשמע קשוח לנהל קשר בצורה כזאת.
"האמת היא שאנחנו ככה מהרגע שהכרנו. ארבעה חודשים אחרי שהכרנו נסעתי ללונדון ללמוד שייקספיר. אני יודעת שזה נשמע פלצני, אבל שייקספיר מדהים ואיפה תלמדי אותו אם לא בלונדון? לצד זה, ליאור ואני גם מאוד ביחד.
"עכשיו זה נהיה קצת מטורף, ויש גם פער שנוצר, כי כשאני מגיעה לארץ כיף לי מאוד, בעוד ליאור פשוט ממשיך לחיות במציאות פה, שהיא קשוחה. בליל מתקפת הטילים והכטב"מים מאיראן היה לי מאוד קשה, כי לא הייתי איתו ולא ידעתי מה קורה. הייתי בלונדון והלכתי לראות את שירה הס משחקת בהצגה. כשדיברתי עם ליאור הוא אמר 'יש מצב שזה קורה הלילה', וחשבתי, פאק. לקראת סוף ההצגה בדקתי בטלפון מה קורה וראיתי שהוא סימס לי 'יורים עלינו'. זה היה נורא".
לילה מלחיץ.
"אני לא יודעת אם היה יותר נורא להיות בארץ או שם, כי שם מרגישים קצת חוסר שליטה. שירה לא יצאה להשתחוויה בסוף ההצגה, כי גם היא פתאום קלטה שזה קורה. אז שתינו פשוט עשינו שיחות לארץ. ישבנו יחד, אבל כל אחת היתה בטלפון שלה, עם הקרובים והחברים. אלה רגעים שקשה להיות רחוקים".
"בליל מתקפת הטילים והכטב"מים מאיראן היה לי נורא קשה להיות רחוקה. ראיתי בלונדון את שירה הס משחקת. כשבדקתי בטלפון ראיתי שבן זוגי, ליאור, סימס לי 'יורים עלינו'. זה היה נורא. בסוף ההצגה שירה ואני התיישבנו ופשוט עשינו שיחות לארץ"
איך ליאור ואת הכרתם?
"ישבתי בבר בתל אביב, שכבר לא קיים, וליאור במקרה היה שם. אמרתי שלום לחבר שלו, שהכרתי, ואז ליאור פשוט הביא לי בירה ואמר 'אם בא לך לדבר, אני בחוץ'. אז יצאתי להגיד לו תודה. הוא לא הכיר אותי קודם. אני לא נראית איזה סלב. אני עובדת, אבל אני לא בדיוק out there".
את מרגישה שאת צריכה להיות?
"אני מצליחה להבין שזה חלק מהעניין. כשזכיתי בפרס בפסטיבל ונציה הייתי בת 22, לא ידעתי כלום על התעשייה והייתי במוד של 'אל תסתכלו עלי'. ואז הפרס שם אותי במקום שמסתכלים, ולא רציתי את זה. זה הפחיד אותי.
"אני יכולה להגיד שהיום, אילו הייתי מקבלת פרס, הייתי מרימה, נניח, טלפון לסוכן שלי, שיספר את זה לאנשים. כי עם פרס את באה במעמד אחר לאודישן או לפגישה עם במאי. אני כבר מבינה איך זה עוזר למסלול.
"בזמנו הייתי ילדה ואמרתי 'זה כלום, זה סתם'. דברים פשוט המשיכו לקרות לי. אבל היום אני יודעת שהייתי יכולה לקחת את הפרס ולהשתמש בזה. לא מזמן פגשתי סוכן בארה"ב, והוא אמר לי 'אם זכית במשהו, כולם בחדר צריכים לדעת את זה'. זה בסדר לדעת איך הדבר הזה עובד ולהשתמש בזה. לא צריך להתבייש".
לשים את עצמך בחוץ, חשופה ופומבית, זה גם אומר להכיל המון רוע.
"כן, כל מיני תגובות מגעילות מאנשים ברשת. יש לי חברים מהסדרה, נגיד ג'ואי קינג, שבאינסטגרם שלה יש 19 מיליון עוקבים. היא בת 24, וסיפרה שהיא מקבלת המון תגובות מגיל צעיר וחווה גם בריונות".
ברגע שמישהו מסכים לחשוף את עצמו לאנושות, שיש בה המון טוב וגם המון רע, צריך להשלים עם זה שאתה מקבל פליקים, אבל יש גם שכבה של אור בתוך השיט הזה.
"בזמן מחאת קפלן קיבלתי תגובות לא טובות. העליתי סטורי על המהפכה המשפטית, ועוקב שבעבר כתב לי 'איזו מהממת את' הגיב לי פתאום 'יא זונה', וכל מיני דברים מזעזעים.
"כשראיתי את זה, חשבתי 'וואו, מאיפה אתה באת אלי עם כל השנאה הנוראה הזו? למה שתכתוב דבר כזה?'"
"כשאני מצלמת בחו"ל ליאור בא לבקר אותי כמה שהוא יכול. לי זה כיף, אבל בשבילו זה יכול להיות גם קצת מבאס, בגלל הצורך לכתוב ולעבוד מרחוק. עכשיו זה נהיה קצת מטורף, ונוצר גם פער, כי אני נמצאת שם וליאור ממשיך לחיות במציאות הקשוחה בארץ"
זו גם תקופה בעייתית מבחינת ביקורת. יש מי שייעלב מכל בחירה אישית או מקצועית לגיטימית שתעשי.
"יש את הקטע הזה, נניח, של ללהק רק גייז לשחק תפקידי גייז. אבל למה אני צריכה בכלל לחשוף את המיניות שלי? זה מטורף. למה מישהו צריך להיות הדבר עצמו כדי לשחק משהו?"
אפילו הלן מירן חטפה על הבחירה בה כגולדה מאיר ב"גולדה", כי היא, רחמנא ליצלן, לא יהודייה.
"מה אכפת לכם? אם הלן מירן מביאה גם יותר צופים לקולנוע, אז יותר אנשים ייחשפו לסיפור. לי יש במאי באיטליה שעשיתי איתו כמה סרטים, ואנחנו חברים טובים. הוא סיפר לי שהוא מצלם סרט ואמר 'חשבתי עלייך לתפקיד של טרנסית'. פתאום קלטתי שאני לא חושבת שאני יכולה לגלם תפקיד כזה. אמרתי לו 'אני לא יודעת מה זה להיות טרנסית, וכל הקהילה תתקוף אותך'. הוא ענה 'לא אכפת לי שיתקפו אותנו'. העניין הוא שאני מרגישה שאני קצת מפחדת, ואני לא יודעת אם אני רוצה לעשות את זה. אם היינו בדור אחר, כל הרעיון היה לקחת תפקידים שהם הכי רחוקים ממך. וכאן הרגשתי שזה רעיון לא טוב".
"לא קל לדחוף את עצמי"
בכתבה שפרסמו עלייך פעם, כל מי שלמד איתך במגמת תיאטרון הדגיש כמה היית "שקטה".
"אני ממש לא אדם מופנם, וגם בבית הספר לא הייתי מופנמת. מעניין באמת שרוב הדמויות שאני מגלמת הן די שקטות. אני חושבת שבסופו של דבר זה קשור לחיבור אנושי, לשאלה מי רואה אותך ומי לא. כשמישהו לא קולט אותך - הוא לא ייתן לך את מה שמתאים לך".
"בזמן המחאה בקפלן קיבלתי תגובות לא טובות. העליתי סטורי על המהפכה המשפטית, ועוקב שבעבר כתב לי 'איזו מהממת את' הגיב לי פתאום 'יא זונה', וכל מיני דברים מזעזעים. וחשבתי 'וואו, מאיפה באת אלי עם כל השנאה הזו? למה לכתוב עלי דבר כזה?'"
את חושבת שאולי לא ראו אותך?
"בטוח, לפני המון זמן. לא קל לדחוף את עצמך. זה קשה מאוד. אני ממש צריכה לעשות את זה".
נראה שאת מסתדרת גם בלי קידום עצמי. זה עובד לך.
"כן. אבל אני חושבת שזה יכול לעבוד יותר".
סטיילינג: הילה ג'רבי, איפור ועיצוב שיער: טל דברה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו